מכתב לאורי 4
תילי תילים של כאב מצאו להם מקום עמוק בלב, בנשמה, בוורידים ובכל פכי החיים. כאב על חייך הצעירים שנגדעו באיבם כאב על מי שידע כיצד לחיותם ופתאום – כבר שנתיים איננו כאן. כשהיה אורי בן 15 נסע עם חברו הטוב גלעד – לת"א: בשובו הביא מתנה – זוג עגילים משוק בצלאל. ומאז עשה לו למנהג […]
מכתב לאורי 5
אורי שלי, החודש שוב נתאסף ונזכור את יום הולדתך ה-24, השלישי בלעדיך – כך נספור. לפעמים אני לצדדים מסתכלת מחפשת את צלי, רוצה לבדוק אם כל זה אמיתי. במכונית חולפת נוהג גבר צעיר, שערו שחור וקצוץ, ראשו בתקרת המכונית נוגע, לעיניו זוג משקפי "בולה" שחורים. לרגע קט, אני מוכנה להשבע כי אתה הוא! באוטובוס לפני, […]
מכתב לאורי 6
שואה ושכול בני, אורי מנור, סרן, נווט אף-15, נהרג בטיסת אימונים בהר-עיבל ב-1.3.1998 והוא בן 21 ו-7 חודשים במותו. ביום שישי בבוקר, יומיים לפני, נפרד מאתנו על המדרגות בכניסה לבית, עמוס חבילות, בדרכו לת"א – לדירה חדשה אותה שכר עם חברים יומיים קודם לכן. היום – כשאני יודעת מהי משמעות ההתמודדות עם מותו של ילד […]
מכתב לאורי 7
שבע שנים שבע שנים מיום שהלכת – ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, שש שנים תזרע – והשביעית שמיטה; שבעה קנים למנורה בבית המקדש, ובחלום פרעה שבע פרות ושבע שבולים; ויעקוב עבד ברחל שבע שנים. שבע שנים מיום שהלכת – ומנינו שבעת צבעי הקשת בענן; שבעה נימים לכינור, שבעה תווי יסוד לסולם המוזיקלי; שבעה […]
מכתב לאורי 8
שמונה שנים מה אומרים לילד שלך שכבר שמונה שנים לא כאן? שאוהבים? שמתגעגעים? שעדיין לא מבינים? מה אומרים לילד שלך שהשנה לא ימלאו לו שלושים??? ורק הזמן שגם הוא פצע ממשיך לתקתק לו נוכחות אילמת, דומעת וכואבת… מנסה לדמיין אותך כאיש צעיר כמעט בן שלושים: חתיך כתמיד, אוהב, חוש הומור משגע, מרכיב ילד או שניים […]
המלחמה והפרפר
היה זה בוקר יום ראשון, אחד הימים הראשונים למלחמה הזאת. השעה 10:00 וחמש דקות. בדיוק אותו היום ואותה השעה שבה טס אורי בפעם האחרונה….. כדרכי, נסעתי לבית-הקברות הצבאי בחיפה, שם טמון אורי בני, אזור ג' חלקה 3, דייר קבע מזה שמונה שנים וחמישה חודשים. אורי היה נווט קרב 15-F ונהרג בעת טיסת אימונים מעל הר-עיבל […]
חנוכה 2006
לאלה מילדינו אשר נרם כבה בטרם עת, אמהות יקרות ומשפחות שכולות, מכובדי כולם. בני אורי מנור, נווט אף-15, סרן, נהרג בטיסת אימונים על הר-עיבל, בבוקר יום ראשון ה-1.3.1998 והוא בן 21 ושבעה חודשים במותו. כמה שנים לאחר מותו, הצטרפתי למשלחת צה"ל במסע לפולין ואני מבקשת לשתף אתכם במחשבות שעלו בי, לפני הנסיעה ואחריה, בנוגע למיתוס […]
מרץ 2008
"אמא, איני רוצה למות" קרא האיש בקצה שנותיו. הראות היתה גרועה באותו יום, וקול אמו נשלף אליו מקרבתו כרשרוש נייר. "היה לי פעם בן, בני,… והיה לנו פעם סיכוי, בני" "אבא, איני רוצה למות", קרא האיש מקצה שנותיו. "המלאך כבר כיתת את המאכלת, בני, לכמה וכמה עתים בני, על כמה וכמה הרים בני". (ציטטה משיר […]
מרץ 2010
12 שנים בוא ניפגש בבית קפה, במסעדת גורמה או לפחות בחלום הליל – כל מקום בו תבחר או תרצה… אתה תגיע במלוא הדרך ונוכחות קומתך, עם החיוך הגדול והנפלא שיניים לבנות שטופחו בקפידה, אני אבוא עם הלאזאניה ועוד – נשב ונדבר על הא ועל דא, נשטוף את אשר הזמן העכיר, נעלה מתהום הנשייה מה שנותר […]
מרץ 2011
13 שנים אורי, ילד שלי – שלנו, שלוש עשרה שנים, זה כמו ילד שחוגג בר-מצווה. אני מנסה להשוות את מספר השנים שאינך איתנו למשהו שניתן לתפוס את המידתיות שלו, גם אם עדיין בלתי נתפסת. הזכרונות נמצאים אצלו במערות הנפש: זה לא אלבום תמונות ולא ספר שאפשר לדפדף בו. יום אחרי יום, אנחנו מודדים את חיינו […]