שמונה שנים
מה אומרים לילד שלך
שכבר שמונה שנים לא כאן?
שאוהבים? שמתגעגעים? שעדיין לא מבינים?
מה אומרים לילד שלך
שהשנה לא ימלאו לו שלושים???
ורק הזמן שגם הוא פצע
ממשיך לתקתק לו נוכחות אילמת, דומעת וכואבת…
מנסה לדמיין אותך כאיש צעיר
כמעט בן שלושים:
חתיך כתמיד, אוהב, חוש הומור משגע,
מרכיב ילד או שניים על כתפיך, משתגע על האחייניות שלך,
עדיין עושה לתום איזה היפון או ואזארי
ומתייעץ עם גליה בחשאי…
שמונה שנים
אני מסתכלת ממרפסת ביתי
בלילות החורף והסתיו
על האנטנה שבראש רכס רח' אינשטיין בחיפה –
והיא דולקת
שמונה שנים אני חושבת
על האנטנה ההיא שבראש הר-עיבל,
שלא דלקה –
לא חודשיים לפני ולא חודשיים אחרי –
ואלמלא התאונה,
כלל לא הייתי חושבת על כך.
והאור הזה שעל האנטנה ברח' אינשטיין
מהבהב בתוכי,
והוא חודר לנשמתי, מקנן בין צלעותי,
שוכן בחלומותי.
עד אילם לחיי מאז.
יש ואני מנסה
להחזיר את האור הזה
אל האנטנה שברח' אינטיין,
שהרי זה מקומו
ומוטב שיהיה שם ויתריע
על הסכנות שבדרך.
אבל אז
תוקף אותי פחד נורא:
הפחד שתשכח,
הפחד לאבד כל אותן אשליות פצועות
ובאין דבר אחר לעשות,
אני שוב מסדרת ארונות,
צובעת קירות,
מציירת תמונות,
מארגנת את געגועי במגירות
ואת דמעותי בכנפי הציפורים השבורות.