אורי,
הפעם הראשונה שדיברתי עליך כך, הייתה גם הפעם האחרונה.
זה היה ממש כאן ברחבה הזו, בטייסת שלנו.
אז עוד לא היה מבנה חדש ויפה – רק שרטוטים על הנייר והבטחה שעברה מאור לאביטן ולבאים אחריהם.
זה היה לפני 8 שנים כשאזרתי אומץ לראשונה.
כשחזרתי לשבת בקהל לאחר הדברים אמר לי אחד הוותיקים,
נדמה לי שזה היה שמעון,
שהוא לא הבין מה הקשר שלי אליך כשקמתי לדבר, חשב שאולי הייתי מפקד שלך ?
הוא לא קישר או ידע שאנחנו היינו ביחד, חברים, מאותו קורס טיס.
הכרות בת 3 שנים, שנים דחוסות בחוויות ואתגרים ואינסוף רגעים משותפים כמו שרק קורס טיס
ותקופת סדירות בשתי טייסות כאן בתל נוף יודעים לייצר.
הוא לרגע שכח שלזמן חוקים שלו והוא עובר וחולף ומציף זיכרונות וגעגוע,
במיוחד בתקופה הזו של השנה.
—
אז כן, הזמן רץ, ואנחנו מציינים 25 שנה בלעדיך. חצי יובל. תקופה בלתי נתפסת.
כמה קרה לכולנו מאז, כל כך הרבה,
והכל קרה בלעדיך.
הלכת מאתנו בלי אזהרה, בלי איתות, בלי שמץ של הכנה.
ביחד עם אורי על צלע הר ביום חורף קר ומעונן.
—
לפני חודש היינו כולנו באירוע לזכרך בו שמענו עוד זוויות וסיפורים על מי היית –
אורי הילד, אורי התלמיד, החבר, אורי שאני הכרתי וזוכר מהצבא.
זוויות מגוונות ואינסוף נקודות מבט מרגשות שתמציתן אומרות הכל –
עליך, על דמותך התמירה, הבטוחה, החייכנית וטובת הלב.
הדמות שהייתה הרוח החיה בקבוצה המגובשת שלנו בקורס וכנראה, הרבה בזכותך, בגלל לכתך,
נשארה כזו עד היום.
—
בסרט שעשו לך נשאלה השאלה – מה הייתי מספר לאורי אם הייתי יכול.
ואני עניתי.
עניתי תשובה צפויה, כנראה בנאלית, שהייתי מספר לך על הזמן שעבר, על קורות השנים
על המשפחה והילדים ועל כל מה שחווינו, בלעדיך.
אבל אם היה מותר לי עוד משהו קטן לשאול אותך, הייתי שואל מה בדיוק קרה אז, בחודש מרץ 98,
מה קרה ? ואיך קרה ? ולמה קרה ?
והייתי מצפה לתשובה כדי לוודא שהבנתי, שהבנו.
ולמדנו.
והשתפרנו.
ויישמנו.
היום,
היית מאמין ?
באיזשהוא עניין מפליא זו אחריותי בחיל האוויר, לוודא שמתאמנים באופן איכותי ובטוח ולומדים מטעויות כדי שאלו לא יחזרו.
אתה, שתמיד בראש שלי ובעיקר איתי בלב,
מבלי לדעת זאת,
אתה – הוא זה שעוזר לי כל יום ובעצם לחיל כולו לעשות את זה הכי טוב שאנחנו יכולים.
אני מבטיח לך שאנחנו משתדלים.
—
כרמלה, סמי, גליה, תום ולכל משפחת מנור הנפלאה.
כולנו איבדנו את אורי, לזה אין ולא תהיה נחמה.
הלב יהיה שבור קמעא, לעד.
אבל הרווחנו כולנו דרך משותפת, ארוכת שנים, בכל שישי בבוקר, וגם במפגשים עיתיים, בטיולים וארוחות.
וכל אלו יימשכו.
נהיה ביחד.
לזאת אני יכול להתחייב.
בשמי וגם בשם כל החברים מקורס .135
—
ולכם סדירי טייסת חוד החנית שמורות מילותיי האחרונות.
למרות שאני לא מכיר אתכם ממש אני יודע שאתם חבורה איכותית ורצינית.
לכם אני רוצה לאמור שאורי היה בגילכם, בתפקידכם, כשהלך מאיתנו.
הוא לא הלך לשווא.
את המשמעות והאחריות שהוא הותיר לכולנו אתם מממשים יום יום כאן בטייסת.
זכרו את מורשת נופלי הטייסת כולם, זכרו את מורשתו של אורי והשכילו לממש את האחריות הכבדה שנחה על הכתפיים שלכם, אחריות שבימים אלו נדמה שהיא אף גדולה מתמיד.
אתם דור העתיד של כולנו. בכם אנו בוטחים. ולכם רק נותר לעמוד בציפייה.
יהי זכרם של שבעת נופלי טייסת חוד החנית ברוך.
זכרו של חברי אורי, יהיה נצור בליבי לעד.