צהריים טובים
לפני עשרים וחמש שנים, בנסיבות הקשות והעצובות אותן אנו מציינים היום, הכרתי את כרמלה וסמי שהצטרפו באחת למשפחת השכול, משפחה עצובה וכואבת, שאני הייתי כבר חבר ותיק בה.
אורי בנם היה חבר של שירי, בת דודתי ולשמחתי ולצערי זכיתי להכיר את נער החמד שהוא היה, את האדם הבולט בגובהו, ביופיו, בחיוכו מאיר הפנים ובעיניו הטובות והיפות.
לא ראיתי את אורי המון פעמים ובוודאי שלא מספיק, אבל במספר הפעמים שבאו שירי ואורי אלינו הביתה לתל-אביב, נחרטה דמותו בליבי.
איך שיחק עם הבנות שלי, כמה שמח היה וכמה טעימה היתה לו ארוחת הערב.
הרושם הזה הסתבר, נותר גם בלבבותיהן של בנותיי אף שהיו צעירות, צעירות מאוד באותם הימים.
לאחרונה, כשליווינו למנוחות את יהודל'ה, פרופ' יהודה חיות, אביה של שירי, עמדתי לדבר עם כרמלה, סמי ואור בתי הבכורה, שהייתה רק בת שבע כשאורי נפל.
מטבע הדברים שוחחנו גם על אורי, על הזמן שחלף והחלל העצום שנפער ונותר.
אור שיתפה גם היא את זיכרונותיה, שתואמים באופן מלא לאלו שלי.
25 שנים כבר חלפו וזה ממש לא יאומן, עד כמה שהכל הכל השתנה כאן, חוץ מאורי, שנותר בליבנו אותו בחור צעיר, חכם, רגיש עדין ומבטיח, עלם חמודות המעוטר בכנפי טייס, זיכרון המלווה בתחושת הכאב הצורב, המחנק בגרון וההחמצה השזורים בזיכרונות אלה.
מי ייתן ויהיה עוד כוח.
נחשון פישר