חנוכה 2006

לאלה מילדינו אשר נרם כבה בטרם עת,
אמהות יקרות ומשפחות שכולות,
מכובדי כולם.

בני אורי מנור, נווט אף-15, סרן, נהרג בטיסת אימונים על הר-עיבל, בבוקר יום ראשון
ה-1.3.1998 והוא בן 21 ושבעה חודשים במותו.

כמה שנים לאחר מותו, הצטרפתי למשלחת צה"ל במסע לפולין ואני מבקשת לשתף אתכם במחשבות שעלו בי, לפני הנסיעה ואחריה,  בנוגע למיתוס השואה ובעיקר – מיתוס הגבורה.
היום, כשאני יודעת  עד כמה קשה ההתמודדות עם מותו של ילד אחד, אי אפשר שלא להרהר בגורלם של אלה אשר איבדו בשואה את כל אשר היה להם.

האם ניתנה להם הבחירה לזכור?
האם ניתנה להם האפשרות להתאבל?

סיפור החיים והמוות אינו בהכרח סיפור של גבורה. לפעמים ז ה ו  ס י פ ו ר  ש ל   מזל.

הדור שלנו אימץ לו את דמות הצבר הקשוח והמחוספס, אנטיתזה ליהודי הגלותי, החלש והכפוף. ליום השואה הוספנו את המילה "גבורה" – העיקר לטשטש את הרושם של הליכה כצאן לטבח, לטשטש את הכאב….אבל את הכאב, אי אפשר לטשטש.

הכאב – הוא משהו שאין לו צורה, אין לו מועד קבוע, אין לו קיום מלבד אצל מי שנפגעו:
לפעמים זוהי מוזיקה, לפעמים ריח, לפעמים בחור גבוה לבוש מדי חיל-אויר עם נקודת חן על לחי שמאל….

והלוחם? מיהו הלוחם? מיהם אותם נושאי לפידים?
הלוחם אינו רק מי שנלחם במחתרת בארגוני הפרטיזנים (או מי שהצליח לברוח מהמחנות), או מי שנשלח  לשדה הקרב בתוקף הנסיבות –

ה ל ו ח ם   הוא כל מי שמקבל על עצמו   א ח ר י ו ת  ל ג ו ר ל ו   ולגורל זולתו.

גם בעומדנו נוכח גורל שאינו ניתן, לכאורה, לשינוי –  אפשר וניתן למצוא משמעות
בתנאי  שנאמין בקיומו ובמציאותו של הפוטנציאל האנושי הגלום בכל אחד מאתנו.

אם נדמה לנו שבני אדם הומניים הם אולי מיעוט, עדיין ניצב בפנינו אתגר:
להצטרף אל המיעוט ולעשות כמיטב יכולתנו על-מנת לשפר.

חובה מוטלת על כל אחד מאתנו: לזכור, להנציח, להמשיך, להיות רגישים לסבלו של היחיד, לקרוא תיגר על ערעור הסדר החברתי, על הזילות בחיי אדם, על האלימות ותחושת חוסר האונים – כל אחד במעגלים הסובבים אותו.
הבה ננווט את דרכנו אל האהבה והנתינה – יהיו הם מקור הכח שלנו.

נרו של בני אשר דלק לזמן קצר וכבה, הפך להיות לפיד זוהר שאני נושאת  איתי,
 ואני רוצה שיבער באור יקרות לפני שאעביר אותו הלאה לדורות הבאים…

ולסיום –  משפט מתוך יומנה  של אנה פראנק:
"אני לא חושבת על כל הסבל, אלא על היופי שעוד קיים"….

 כרמלה מנור
אמא של אורי