שואה ושכול
בני, אורי מנור, סרן, נווט אף-15, נהרג בטיסת אימונים בהר-עיבל ב-1.3.1998
והוא בן 21 ו-7 חודשים במותו.
ביום שישי בבוקר, יומיים לפני, נפרד מאתנו על המדרגות בכניסה לבית, עמוס חבילות,
בדרכו לת"א – לדירה חדשה אותה שכר עם חברים יומיים קודם לכן.
היום – כשאני יודעת מהי משמעות ההתמודדות עם מותו של ילד אחד, אי-אפשר שלא
להרהר בגורלם של אלה אשר שרדו אומנם את השואה, אך אבדו את כל בני-משפחתם.
האם ניתנה להם הבחירה לזכור? או שאולי סגרה עליהם קהות חושים, הנובעת מהתופת
אותה חוו, ולא אפשרה להם את חיי הזכרון?
– לי, יש זמן לזכור
– לי, יש זמן להכנס לחדרו.
– האם אני רוצה להכנס לחדרו?
– האם אני מסוגלת?
– האם אני רוצה לחיות את חיי מבלי להכנס לחדרו?
זוהי כבר שאלה אחרת….
זכרונות מוות מלווים את ניצולי השואה: העשן, ריח הכבשנים, תאי הגאזים,
מעשי הרצח האכזריים, הקרע מבני משפחה וידידים.
אני ממשיכה להתחכך בחפציו של בני. נעליו הצבאיות, במידה 48, ממשיכות למלא מגירה שלימה, איש אינו נועל אותן. הנעל שייכת לו. היא תופסת מקום. זה המקום שלו. כך גם רקטת הטניס, חולצת הטי-שירט, הספרים שהם רק שלו, התיק של קסדת הטיס, הסרבל, אי אפשר שלא לחוש אותו דרך החפצים, כמו שאי-אפשר שלא לחוש את כאב הידיעה…
סיפור החיים והמוות אינו בהכרח סיפור של גבורה.
לפעמים זה סיפור של מזל.
הכאב – הוא משהו שאין לו צורה, אין לו מועד קבוע ואין לו קיום מלבד אצל מי שנפגעו: לפעמים מוזיקה, לפעמים ריח, לפעמים נקודת-חן על לחי שמאל, לפעמים בחור גבוה לבוש במדי חיל-אויר, לפעמים זה קולו של תום אחיו הצעיר העונה במשיבון.
יוצאי השואה וכן גם בני הדור השני והשלישי לשואה – חוו את טראומת הקטיעה הזו
כמה פעמים: הפרידה מבני המשפחה הותירה בנפשם של הניצולים משקעים של כאב, כעס, רגשי אשם, תחושות אובדן וריקנות: אך מחיקת צלם האנוש התחילה בעצם עוד
לפני ההגעה למחנות המוות: במסע הארוך בקרונות הבקר, בתמרונים בין החיים למוות, בדיכוי ההערכה והערך העצמיים על מנת שלא להתבלט ומאוחר יותר – באובדן היכולת לאמפתיה וליצירת קשר רגשי ובחוסר היכולת אפילו לה ת א ב ל.
אנו פוגשים מצד אחד : נאצים בריאי בשר לובשי מדים,נעולים במגפיים מצוחצחים, חגורים בנשק, חובשי קסדות ולעומתם – שלדי אדם, יהודים יחפים עוטי כתונת-פסים, ערימות-ערימות של גופות נטולות צורה, תוקפנים שולטים מזה וקורבנות נשלטים מזה.
אחותו של אבי, לאה זיס לבית רוזנברג, יחד עם סבי – יעקוב רוזנברג – היו גם הם
בין הקורבנות.
והלוחם? הלוחם – אינו רק מי שנלחם במחתרת, בארגוני הפרטיזנים או מי שהצליח לברוח מהמחנה, אלא גם ואולי בעיקר, מי שקיבל על עצמו אחריות לגורלו ולגורל זולתו.
ביסוד זהותם של הלוחמים והמצליחים עמדה תפיסה אקטיבית של האדם את עצמו, את זולתו ואת החברה.
הבה לא נפעל כיצורים מגיבים או כיצורים המספקים דחפים בלבד, הבה ננסה לענות
על השאלות שהחיים שואלים אותנו, להתמודד איתן ולהגשים את המשמעויות הגלומות בהן.
כדי להפיק את הפוטנציאל האנושי במיטבו, עלינו להאמין תחילה בקיומו ובמציאותו.
גם אם נדמה לנו שבני אדם הומניים הם אולי מיעוט, עדיין עומד בפנינו אתגר:
להצטרף אל המיעוט ולעשות כמיטב יכולתנו כדי לשפר, שאם לא כן – יהיה הכל גרוע יותר.
אפשר וניתן למצוא משמעות בחיים, גם בעומדנו נוכח גורל שאינו נתון לשינוי,
במצב נואש או כקורבנות חסרי ישע – אם רק נכיר בפוטנציאל האנושי המסוגל להפוך
טרגדיה לנצחון אישי, להפוך צרה להישג אנושי.
משמעות החיים מתקיימת בכל התנאים ועד הרגע האחרון, עד כלות הנשימה.
המשמעות המצוייה בסבל – שונה כמובן מזו המצוייה בעבודה או באהבה.
חברה למודת סבל כשלנו, היתה אמורה להיות רגישה הרבה יותר לסבלו של היחיד.
חברה כזו היתה אמורה לקרוא תגר על ערעור הסדר החברתי, על נטישת החלשים, על הזלזול בערכים, על קהות חושים, על זילות חיי אדם, על האלימות ועל תחושת אין האונים.
בשבילי החיים אנו פוסעים, כאשר המוות הוא צלנו הקבוע.
הקיום היומיומי של נוכחותנו מתנקז בכל התרבויות בשלוש מילים פשוטות:
"בסוף, כולם מתים", אך במילים אלה גלום הרעיון שלכל אחד יש את "המוות שלו",
הארוע הבודד שהוא כולו שלו, של עצמו בלבד, ואיש אינו יכול לנשלו.
ואילו כאן, על אדמה זו, אנו ניצבים מול ניתוץ הזכות של כל אחד מששת המליונים,
לא רק לחיות כיצורי אנוש, אלא גם נישול מהזכות להסתלק מן העולם כיצורי אלוה.
רוטטים אנו בפני שש מליון טעימות- חיים שעדיין לא באו לידי ביטויין המלא, שנקטעו
מבלי שבעליהן הספיקו לפסוע באורחות הקיום האנושי, לשאוף את הבל החיים והיופי.
אנו כאן כדי לזכור, כדי להנציח, כדי להמשיך, כדי למלא שליחות כלל יהודית שנוצרה
כתוצאה ממעמדה של מדינת ישראל כיורשת הרוחנית והמעשית של כלל קורבנות השואה.
לסיום, משפט מתוך יומנה של אנה פראנק:
"אני לא חושבת על כל הסבל, אלא על היופי שעוד קיים"…
מקורות (1) אבן-טוב, אילנה: "אוצרות שהים נותן לי".
(2) ורדי,דינה: נושאי החותם.
(3) פרנקל,ויקטור: הזעקה הלא-נשמעת למשמעות.
(4) רפל,יואל: זכרון סמוי.זכרון גלוי, תודעת השואה במדינת ישראל.