חמש עשרה שנים בלי אורי
15 שנים מאז נפילתו של אורי וזהו הטורניר ה-14 שביה"ס הריאלי מקיים לזכרו.
הזדמנות להודות להנהלת ביה"ס שהוכיחה כי הביטוי "משפחת הריאלי" הוא
כל-כך נכון וזוהי באמת ההרגשה.
תודה לצוות המורים לספורט, לישראל ולאבי, תודה לכם חברים יקרים שחקני נבחרת-
העבר הממשיכים להגיע מידי שנה ותודה לטייסים לנווטים של 106, העושים דרכם מרחוק.
כשהתברר כי מתקיימות היום חגיגות פורים בביה"ס, נשאלנו אם הדבר לא יפריע לנו.
מה לעשות ששמחה ועצב הם מלווים קבועים בחיינו. אחת המשימות הגדולות בשכול היא
לראות את ה"יש" ולאזן באמצעותו את הגעגוע העצום.
לראות את החברים הנפלאים שבגרו והקימו משפחות, לראות את הנכדות גדלות ומתפתחות, תום – שהתחתן ותמר שנוספה למשפחתנו.
אנו מנסים לאתר רגעים שחלפו ואינם ולהאיר כל פעם עוד נקודה: להאיר את אורי!
סיפור קטן על אורי ועל חג הפורים:
לכולנו מסיכות שאנחנו מחליפים לעיתים לפי הצרכים והנסיבות: לפעמים כדי לטשטש
זהות, לפעמים כדי לזכות בתחושה של ביטחון או להגן על עצמנו מפני פגיעה.
-אורי לא נזקק להסתיר את המיוחד והאמיתי שבו. ילד של הומור, ניסוחים
מבריקים, חסר מסיכות, ישיר ולפעמים חסר פשרות
מסיבת פורים בגן טרום-חובה, אימהות וילדים התבקשו להתחפש. אני התחפשתי –
אורי לא רצה להתחפש. לקחתי את התחפושת שלו איתי לגן. עם בואנו, התאספו
כולם מסביב ושאלו: "למה אתה לא מתחפש"? "איפה התחפושת שלך"? "אבל כל
הילדים התחפשו"….
אורי נעמד במרכזו של מעגל המטיפים המתהדק והחל לצרוח: "אני אורי, אני לא
מתחפש", "אני אורי, אני לא מתחפש".
כזה היה הילד המשובח שלנו, ואנחנו זוכרים אותו באהבה, בכאב ובגעגועים.
ילד נוכח – חסר כל כך.
אסיים בפאראפרזה על שירו של נתן אלתרמן "פגישה לאין קץ":
"עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא,
והדרך עודנה נמשכת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מחכים עוד לך בני…"