Blog

8 שנים | אורן קמינר

תמונה: שלווה
יום ראשון בשנת הלימודים בבית-בירם.
כיתה חדשה, פרצופים חדשים, מורים חדשים, כולם מתרגשים.
אני מסתכל אחורה: מאחורי יושבים ליאור ואורי וצוחקים. אני מסתכל לאורי בעיניים ומרגיש את השלווה מבפנים ונרגע.

תמונה: בטחון
כתה י"א. הזמן: בחן פתע בתנ"ך.
אורי כותב ואני מנסה להבין בין השורות שלו מה הוא כותב. המורה צועקת שנגמר הזמן ואורי נותן לי כמה שניות נוספות להעתיק. אנחנו באים להגיש את המבחן והמורה אומרת שהזמן עבר והיא לא מוכנה לקבל אותו.
אורי חובט עם המבחן על השולחן ויוצא בסערה מהכיתה. ואני, אני יודע שעם אורי אתה בטוח, עם אורי אי אפשר להפסיד. אני חובר גם כן עם המבחן על השולחן ורץ אחריו. מספיק שני משפטים של אורי עם המרכז והמורה כדי שהמורה תתקפל ותקבל את המבחן כאילו לא קרה כלום.

תמונה: רוח שטות
המקום הים. הזמן: כיתה י"ב, תקופת הגמר של הבושידו בטלוויזיה.
כולנו הולכים מכות כל היום כמו ילדים קטנים, למרות שעם אורי זה לא כל כך בטוח. אורי מחליט לנסות את תנועת הסופלקס על ליאור. הוא מעיף את ליאור באוויר וליאור נכנס עם הראש בחול.
ליאור קם כולו מסוחרר וצועק, ואנחנו מתגלגלים מצחוק.

תמונה: פחד
הזמן: לפני הגיוס.
המקום: שארם-א-שייך, 20 מטר מתחת למים.
אני, אורי וטל צוללים באתר הTOWER. מתחתינו תהום שחורה בעומק 2000 מטר ומעלינו עמוד מים כחול.
פתאום לטל משתחררות המשקולות, נופלות לתהום והוא מתחיל לעלות במהירות. המצב מסוכן, אם שום דבר לא יעצור את העלייה של טל הוא יקבל דקומפרסיה וייפגע קשה. ברגע האחרון היד הארוכה של אורי תופסת את טל לפני שהוא בורח מאיתנו ומצמידה אותו לקיר.
טל ניצל בנס.

תמונה: צער
הזמן: צבא. שנתיים אחרי הגיוס.
אני נמצא בתדריך לפני מבצע, פתאום נכנס אחד המפקדים ואומר שמשהו קרה ואמא שלי בטלפון.
אני ניגש למשרד ושומע את אמא מספרת בבכי שאורי נהרג. אני נופל למערבולת של צער.

תמונה: אושר
זוהי תמונה אמיתית שנשמרת אצלי בבית ואני אפילו לא זוכר מי צילם.
הזמן: בדיוק אחרי סוף הלימודים וכולם בים. בתמונה אני תלוי לאורי על הגב בתנועת חניקה ושנינו צוחקים למצלמה ומתרגשים ממה שעתיד לבוא.

ככה אני זוכר את אורי.
אורי שהכניס כל כך הרבה רגש לחיים של כל מי שסבב אותו ועכשיו כל מה שנשאר זה רק תמונה…

אורן קמינר