כשהיינו, תום ואני, ילדים, נהגתי לרדת עליו איך שהוא מעריץ את אחיו הגדול ומדבר עליו כל הזמן.
היינו לפעמים צופים ביחד בבושידו בערוץ הספורט. ואורי, אחר-כך, בהשראה מפליאה לימד אותנו את התרגיל המפורסם "שכב על היריב", עד שנאנקנו מכאב ומצחוק.
בשנים הראשונות אחרי מותו היה לי מנהג מגונה להשוויץ בכך שהכרתי את אורי ואהבתיו כמו אח.
עכשיו כבר חלפו 8 שנים, שהן בדיוק מחצית מכל תקופת חיי ביום המשונה ההוא, היום אינני נוהג להשוויץ יותר, כי זה לא ראוי. וכמובן שאני כבר לא יורד על תום וגם כמעט לא מדברים על אורי, מידי
פעם נזכרים בשתיקה ומשפילים מבט כשעובר מטוס קרב בשמי רמת אשכול.
אחרי לילה של בילוי סוער במשחקי מחשב במרכז הכרמל, אורי חילץ את תום ואותי מקטטה. רק צילו
של האיש הגבוה הזה הבריח את המתגרים, אשר נוכחו לדעת שלתום באמת יש אח בגובה 2 מטר וכנראה
שהוא גם יהיה טייס – שזה בכלל דבר בלתי רגיל.
בסתר לבי קינאתי בתום שיש לו אח כזה גבר ולי – רק אחיות. ואני זוכר היטב את התרגשותי הרבה כשאורי היה מפרגן לי. למשל, פעם הוא בא לאסוף אותנו מאימון ב"הפועל", הוא אמר לי שיש לי פוטנציאל להיות שחקן גדול, הלוואי והייתי יכול עכשיו לשאול אותו "שחקן של מה"?
אגדה אחת שתום סיפר לי על אורי, זה, איך הם לקחו את הטורניר בהונגריה עם נבחרת ביה"ס, ואחרי מה שהיה לנו שם הייתי רוצה לתחקר את אורי בעניין, אם הוא רואה בהונגריה מדינה ראוייה ביותר לערוך בה טורניר על שמו, כמו שאני מרגיש…..
יום אחד, שהיה מעט אביך וצהבהב, כמו היום, חודש לפני הונגריה, יצאנו בדרכנו לאימון בביה"ס.
משה אילוז אכל צהריים אצל תום שנשאר לבד בבית, ובא לאחר מכן אלי והלכנו יחד. ברחבה שמחוץ לבית נתקלנו בכעשרה טייסים, נווטים ומכוננים, בזמנו עוד לא הבנתי בדיוק מה ההבדל אבל הערצתיהם ללא כחל וסרק. תמיד רציתי להכיר חברה כאלה, טובים. ויצא לי להכיר, בנסיבות הלא נכונות.
שאלתי את אחד מהם ביראת כבוד, אם קרה משהו לאורי, הוא ענה שלא. טוב, מילה של טייס. המשכנו בדרכנו. אני הייתי מבסוט לקבל קצת יותר דקות בעמדת הפאוור-פורוורד, כי משום מה, תום החליט לא לבוא לאימון….
האימון הזה הסתיים בהמון נקודות שלי ואז – קולה השבור של אמא בטלפון ומנוסה הביתה, ומחשבות מתרוצצות תוך כדי ריצה מבוהלת, ודמעות מאובנות שהפכו לבוץ שהפך את היום הצהוב הזה למבולבל והעצוב בחיי.
צילו הענק של אורי, הפך את ילדותנו למעט מאושרת יותר ומוגנת. גם היום, כשאני קופץ לבקר את תום הוא מחייך אלי מהתמונות, ואני יודע שהוא מבסוט, כי היתה לו אהבה. ומצחיק אותי שלמרות שחדו"א (הכלבה) מזדקנת היא עדיין פחדנית. הוא צוחק עלי על זה שהערצתי אותו וניסיתי להסתיר את זה, הוא יודע שיש לנו מה ללמוד ממנו, דבר או שניים על דבקות במשימה ולהיות אופטימיים.
ואיך רק לפני כמה זמן גילו שהבושידו היה רק הצגה וגם את זה הוא ידע עוד לפני כולם בזמן שנאנקנו מכאב והוא התפקע מצחוק, האיש הגדול הזה, שהיה רק ילד, הוא סמל בשבילי, להיות אופטימי ולאהוב את החיים, על כן ניסו לעבוד עלי שהוא נהרג.
שמש שוקעת בים וצילו הארוך של האיש הולך ומתרחק וככל שהוא מתרחק, כך הוא מתארך, ואורי – ממשיך לחייך…..
דברים לזכרו של אורי – שמונה שנים
עומר צנגוט