הכרנו בתחילת 97 כשהגעת לטייסת
טייסות הבז של אז – המטוס המתקדם בעולם, האנשים התחרותיים והנוקשים בחיל האוויר.
אין מקום לבינוני, גם לטוב מאד קשה.
לחץ ומבחן יומיומי ברמות הכי גבוהות. אין דומה לזה גם היום.
זה מחזק תחרותיות, מקצועיות ותוצאות. אבל גם מייצר ניתוק רגשי.
לתוך זה אתה הגעת. נווט בודד. בהסבה עם אשד ורוזנברג (לא מהקורס שלך).
לבד.
ואז קרה הקסם.
הצירוף של תכונות טיסה מצוינות, יכולת אוטודידקטית גבוהה, סטנדרט, ביטחון עצמי חזק אבל ממקום בריא. את הלחץ עיבדת עם ההומור החד שאפיין אותך. הומור שביטא רגישות, חוכמה ויכולות אבחנה בניואנסים העדינים ביותר. היה לך הומור בריא כזה, נעים ולא תוקפני. אכלת את זה בלי מלח. לא רק שלא התנתקת, היתה לך רגישות יוצאת דופן.
אני זוכר ששאלתי את עצמי איך אתה עושה את זה. בשלישיה של ההסבה שאתה הצעיר בה אתה הפכת מהר מאד להיות הדומיננטי. הייתה לך מנהיגות טבעית בצד חשיבה עצמאית וביקורתית. חיובית. מאוחר יותר הבנתי שכך היה גם בכדורסל וגם בחבורת הנווטים מהקורס ובכל מקום שבו היית.
היה כיף להיות לידך. זה לא משנה אם היית טייס, טכנאי פקמצית או נהגת. לכולם היה נעים לידך.
הנהלת הטייסת החליטה לקדם אותך ולפתוח לך את הדלת להכשרה המתקדמת ביותר. חנית נאה. זה הנשק שאחרי שנים רבות של אימונים והזדקנות במחסני התחמושת חזר לזירה ברגע האמת והיווה את הזרוע הארוכה של המדינה במקומות הרחוקים ביותר. ובין כל הדברים האדירים שנופלים תחת ההגדרה ׳היית אמור׳ (כמו להתחתן ןלגדל ילדים, לצמוח לפיקוד ולמנהיגות) היית אמור גם להוביל את התקיפות האלה, לנהג בעדינות ובדיוק את טילי השיוט לפגיעה במטרות הרחוקות ביותר.
אבל במרץ 98 הדלתות של חיינו הסתובבו.
עברו 27 שנים מאז היינו יחד סדירים בטייסת. אבל יש דברים שלא השתנו. כסדיר אתה בודק כל ערב אם ובאיזו משימה אתה מאויש בלוח הטיסות של מחר. סמטי ב חכמים תמיד נותנים לסדיר השבוז תקווה…בערב אתה מוביל זוג בקאז מבערים, בבוקר טס אוויר קרקע או למצער מנהל טיסות. אני זוכר שבשבת בערב גיליתי שאני לא מאויש בגף קרבות האוויר, אבל שמחתי שאנחנו טסים יחד בהכשרת החנית שלך. גם כי הרגשתי שהיה בינינו חיבור טוב וגם כי הרגשתי שההנהלה סומכת עלי שאדריך אותך בטיסות החנית הראשונות שלך.
ביום ראשון בבוקר נפגשנו לקראת טיסתנו המשותפת. הופתעתי לגלות שחזרת לבסיס במוצש כדי להתכונן לטיסה. אף אחד לא דרש את זה ממך, חוץ ממך כמובן. אני מניח ששיחקתי אותה בוגר ואמרתי לך כמה חשוב לי להדריך אותך ושזה יותר משמעותי מלטוס אוויר אוויר. בכניסה לתדריך שלנו קולטון נכנס ושאל אותי אם אני מעוניין בהחלפה איתו. אני אקח את תדריך הבוקר שקולטון הכין לאימוני קרבות האויר ואטוס במקומו עם ההסבה הצעירה וקולטון יקח את מקומי בטיסה איתך. בתוך רגע התאדתה כל הבגרות, ואני גם לא בטוח שקולטון ממש שאל, אז התחלפנו.
אני זוכר את החיוך האחרון שזרקת לי כשנפגשנו אחרי התדריכים השונים ביציאה לטיסה. לא היו דרושות מילים, רק מבט קורץ עם חיוך ממזרי, חשוב לך להדריך אה ?
ואז האדמה רעדה. מטוס במשקל עשרות טונות דהר במהירות של 700 קמ״ש לתוכה.
אבל לא האנרגיה הקינטית היא שהרעידה את האדמה. האדמה רעדה כי איבדנו אותך ואת קולטון.
אין שום דרך להסביר לאמא שהבן היקר שלה, האהוב, הרגיש, המוצלח, שלעולם יהיה התינוק שנשאה ברחמה, איננו. ואני צעיר בן 23 אכן לא ידעתי להסביר. אבל כן הרגשתי. כשפגשתי את כרמלה, הרגשתי את הכאב של אמא. אמא שהשקיעה את כל מרצה באהבה, בחינוך, בערכים. אמא שהתזוזה של השריר הקטן ביותר בפניו של ילדה הופך את כל עולמה. אמא הכי דואגת ואמא הכי גאה.
אמא שעולמה חרב. הכאב הזה שהרגשתי בשעות ובלילות של שיחות עם אמא ועם אבא סמי, חרך גם את בשרי. אני יכול לומר בוודאות שהתקופה שהכרתי אותך והאסון שקרה השפיעו על האדם והמפקד שנהייתי. מאוחר יותר למדתי שבחייך הקצרים נגעת, השפעת ושימשת דוגמה לעוד כל כך הרבה חברים ובני משפחה שהקיפו אותך. היית מנהיג טבעי. כזה שהולכים אחריו מבלי שהוא מבקש זאת.
כמה חסרים לנו מנהיגים כמוך בשנים האחרונות. כמה אתה חסר לנו ממש עכשיו. הייתי רוצה לנווט יחד איתך בסערה שחיינו מטלטלים בה. אני בטוח שדווקא היום, כאשר מערכות רבות בחיינו משובשות ומאבדות כיוון, היינו מקבלים צפון אמיתי מהמצפן הערכי שלך. היית מצביע על הכיוון בצניעות ובחכמה ובוודאי מתבל גם בקצת הומור, כי ככה אתה.
ואולי בעצם זה בדיוק מה שאתה עושה, גם בהיעדרך.