איזה שקט יש פה, בבית הקברות הצבאי..
מקום זה נמצא בסמוך לכביש מרכזי ועדיין, כאילו ברגע שאתה נכנס לפה יש איזו גדר דמיונית שחוסמת קולות ורעשים מבחוץ ואתה נכנס לתוך עולם אחר.
אך השקט הזה הוא שקט חיצוני בלבד, כי הרי בכל אחד מהטמונים פה יש כ"כ הרבה כוח ועצמה, רגש וחוכמה שנראה והם הולכים להתפרץ החוצה בכל רגע נתון.
הדבר מזכיר לי את הפואמה "מתי מדבר" של ביאליק, המתארת את עצמת דור הנפילים שהיה בארץ וטמון במדבר.
בפואמה זו המדבר מתואר כמקום השליו והשקט עלי אדמות, אבל זהו השקט שלפני הסערה: הנפילים (וזה אירוני כשחושבים על זה כי תמיד הסתכלתי עליך כנפיל..) חובקים עוצמה אדירה שמאיימת להתפרץ החוצה ולגרום לסערה ובכך להפר את שלוות המדבר.
אוי אורי, כמה אני מחכה שתקום לתחייה ותפר את השקט והשלווה המצמררים, שתזכיר לי במעט את עוצמתך וחוכמתך ושאוכל לדבר איתך אפילו לרגע!
גם בפואמה אחרי שהנפילים קמים לתחייה אלוהים מחזיר את השקט לכנו.. האם אין אפשרות שגם אתה תקום לתחייה? אפילו לרגע?
אולי עדיף, שמצאת לעצמך איזו פיסת שלווה נצחית.
אני רק מקווה שאתה לא יכול לראות מה שקורה כאן למטה, בעולם זה שבו אנשים רבים על פיסות אדמה וערך חיי אדם יורד מדרגה.
עוד מעט אנו מציינים 3 שנים מאז שנהרגת. אני רק יכול לחשוב שאני כבר אהיה בן 19 ואתה, אתה נשארת בן 21..
דבורה מימון שבנה אורי נהרג אמרה לי פעם:" חושבים שהמשפט- הטובים נלקחים מאיתנו הוא קלישאה, אך אנשים שמכירים את אלו שנלקחו מאיתנו יודעים שהדבר נכון לאמיתה ".
לצערי, אני מסכים איתה והדוגמא הניצחת מבחינתי הוא אתה- אדם שנהנה מכל רגע בחיים, שכוח הרצון שלו עמד בפני אתגרים, אדם ששימש מרכז לסובבים אותו ובעיני, אח נערץ ואהוב שגרם ועדיין גורם לי גאווה רבה.
ולסיום, אפנה אליך בתפילה, מכיוון שמבחינתי לפחות אתה כרגע זה שמשגיח עלינו מלמעלה: "עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן"!
אוהב אותך ומתגעגע מאוד- אחיך הקטן.
→ 29.6.01