Blog

נאום טקס יום הזיכרון טייסת חוד החנית תשע"ה| תומר דגני

אורי.

זו הפעם הראשונה שאני עומד כך ומדבר עליך. אליך. אני מניח שהעדר תעוזה יחדיו עם הזמן שהיה צריך לעבור הביאה לכך.

תקופת זמן של 17 שנים – זמן ארוך כנצח או קצר כשבריר השנייה, תלוי איך בוחנים אותו ומי הבוחן.
זמן ארוך – כמעט פי שניים מהזמן שחיינו עד אותו יום ארור, לא להאמין שכל כך הרבה זמן עבר וכמה קרה בתקופה הזו. זמן קצר – כי עדיין נדמה ומרגיש שזה קרה ממש לפני רגע – כי בעצם חלק מסוים בי, בנו – עמד מלכת מאז.

לפני 18 שנים הגעת לכאן לטייסת חוד החנית. אני רק לפני 3. זיו יער אומר שלקח לי זמן אבל סופסוף הגעתי לרמה שהביאה אותי לכאן – מה זה אומר עליך ? לא היה ספק מי מאיתנו יגיע לבז מקורס טייס -אתה עם שיעור קומתך ורמתך היית המועמד הטבעי. אז עכשיו רגע לפני שאני עוזב – החלטתי לספר.

 

4 תמונות מאורי.

תמונה ראשונה. 25.1.1995.

אתה בוודאות נמצא בה, בתמונה הזו, אך אני לא יודע בדיוק את מקומך.  זו הפעם הראשונה בה הצטלבו דרכינו – התגייסנו לקורס טייס ואנחנו עומדים בבקו"ם. אתה קצת לפניי בתור, אולי מאחוריי – אבל בטוח שנישא מעל כולם, שופע ביטחון ומצב רוח, כמו תמיד. בגובה המדהים שלך, בנוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה בחיות הנשפכת ממך בלי סוף.

איפשהוא כאן קרוב עומד מפקד הטייסת היום, עמית. קצת לפני עומד תומר, ומאחוריי עומד עדי. ובאזור עוד רבים וטובים שיהיו חברים שלי, שלך, שלנו מאז ועד היום ולתמיד.  חלקם עדיין בצבא, חלקם עושים חייל באזרחות – ואתה – איפה אתה ?

צומת דרכים בה פסענו, כולנו, אשר קבעה את מסלול חיינו לטוב או לרע.

תמונה שנייה. קורס טייס.

רבות החוויות והתמונות שאני זוכר ויכול לתאר מתקופה כל-כך אינטנסיבית ומלאת התרחשות כמו קורס טייס. ואתה ניצב במרביתן – שוב בנוכחות, בחיוך, בביטחון עצמי מעורר קנאה – מסמר החבורה.

יום שישי בביס"ט. שוב נשארים. אתה מוביל משלחת לשקמ"מ – קונים מכל טוב וחוזרים למגורים.
כאן מתחיל הטקס הקבוע שאתה כמובן היוזם, המנחה והמוציא לפועל שלו. "פותחים שולחן" ונהנים מהחיים, חברים טובים שחולקים כל שנייה ביממה, כל שבוע כל השבוע, שבתות ארוכות בחצרים. ואתה מלמד את כולנו איך למצות כל שנייה וליהנות מהחיים, לאכול (כן אהבת את זה מאוד)  ולדבר ולצחוק ולהיות ביחד – אתה תמיד במרכז. מוביל.

וזיכרונות מטיסות, ותרגילים ומסיבות ו"מרד המעילים" הזכור בו הרמנו שלטים ססגוניים באמצע ערב מפקדה וצעקנו – "גם נווט הוא פת"ט" כי בן גידה משום מה החליט לא לתת לנו את המעיל הכחול הנחשק  עדיין – אל תדאג – סגרתי איתו את החשבון מאז…

תקופה שבסופה אתה מבין שתישא את המטען האדיר שספגת כל החיים, והוא יעצב את דמותך ויקבע את עתידך. תקופה בה תרכוש חברים לחיים. תקופה שלנו ביחד.

תקופה שבסופה התוודעתי אני, וכל החבורה למשפחה המופלאה שלך – אירוח מפנק בבית בחיפה – ומפגש ראשון עם יין הדובדבנים המפורסם של סמי, עם החדות והשנינות של כרמלה, מפגש עם גליה ותום.
לשמחתי, אולי גם קצת לצערי – עוד יהיו מפגשים רבים כאלו….

תמונה שלישית. פברואר 1998.

אני לא זוכר את מועד המדויק של התמונה הזו – אך יודע שזה היה זמן לא ארוך טרם היום הנורא.
כנראה הפעם האחרונה שראיתי אותך.

אנחנו קצינים צעירים בתל נוף. קצת יותר משנה. אתה, כאן בחוד החנית ואני בטייסת העטלף.
עוד ערב אחרי טיסות, נשארים בבסיס ונפגשים. אז מה עושים – ברור – הולכים לאכול. קופצים לצומת ביל"ו ומתיישבים במסעדה שמן הסתם בשם שלה המילה אווז, אך יותר מזה אני לא זוכר.
ואתה מספר לי בעיניים נוצצות על טיסות החנית שהתחלת לטוס זה מכבר ואני קצת מקנא (בעצם הרבה) כי זה ממש לא שגרתי שנווט די צעיר כבר יעשה זאת (לקח לי עוד לא מעט חודשים עד שבטייסת העטלף זה קרה גם לי) ומספר לי על הטייסת והאנשים בה והסדירים שאיתך, ושוב אני מציין לעצמי שברור שאתה היית צריך להגיע לכאן, לחוד החנית – וברור שהגעת למקום הכי טוב ושאתה מאושר בו.

אני מניח שדיברנו עוד רבות – הלוואי והייתי זוכר יותר – כי כנראה זו הפעם האחרונה שראיתי אותך. זה בטוח הזיכרון האחרון שלי ממך.

תמונה רביעית.  1 במרץ 1998.

התמונה הזו היא עליך אך אתה אינך נמצא בה.

אני נמצא בבוקר חורפי בתחילתה של סדרת חינוך בטייסת העטלף. אני זוכר שאנחנו, כל החברים שלך מהקורס שהגיעו לטייסת העטלף עומדים בחדר המשקיף לנוף הררי בהרי ירושלים, צוחקים ומרוצים.

לפתע מפקד הטייסת נכנס ואוסף אותנו – לעדכון קצר – במה מדובר ?

הוא מעדכן אותנו קצרות בפרטי המקרה – אני לא כל כך מבין על מה הוא מדבר. לוקח קצת זמן לעכל ולהבין ולשאול שאלות – תשובות אין.

וברגע הזה מתחיל מסע ברכב, צפונה לחיפה, מסע שבמובנים רבים לא הסתיים עד היום.

בעצם – אתה נמצא בתמונה – כי דמותך, אישיותך גדולת קומתך – עומדת לנגד עינינו מאז ועד היום.

3 שנים הכרנו והיינו יחדיו ונדמה כי זו תקופת חיים, מלאת תמונות וחוויות, כיאה לאנשים צעירים שרצים, ונהנים ושואפים.

כבר 20 שנה אנו מכירים – תקופת זמן בלתי נתפסת מבחינתי – איך ייתכן שכל-כך הרבה זמן עבר. או אולי מעט ?

אורי – אני רוצה לשתף אותך במשהו – אל תכעס.

מאז אותו יום ועד היום אני לא חושב עליך כל הזמן – מרוץ החיים, השירות בחיל האוויר ותפקידי הפיקוד בו ובוודאי המשפחה מעסיקים אותי לא מעט. אז אני לא חושב עליך כל הזמן.

אבל אורי, אתה תמיד חוזר אליי – אתה חוזר אליי  כשאני נוהג ברכב ועובר ליד המסעדה בצומת ביל"ו מהתמונה השלישית שאת שמה אני עדיין לא יודע, אתה חוזר אליי כשאני נכנס למועדון הטייסת לתחקר גיחה כשעוד היינו כאן בשיפוצים, אתה חוזר אליי כשאני קופץ להגיד שלום לאביטן והתמונה של החמישייה מבי"ס הריאלי  מישירה מבט מולי מהקיר אשר מאחוריו, אתה חוזר אליי כל פעם שאני מדבר עם ההורים המדהימים שלך, אתה חוזר אליי בצפירה של יום הזיכרון פעמיים בשנה. אתה חוזר אליי תמיד כשאני רואה סרט מבק"א גם אם הוא לא קשור אליך, אתה חוזר אליי כשכולנו יוצאים לטיול השנתי עם המשפחה שלך.

ועוד הרבה פעמים כשאני לא מוכן דברים קטנים כגדולים מזכירים לי אותך ואז אני נזכר בחיוך שלך, ביופי שלך, בתום שלך, אני נזכר בך.

אני מבטיח לזכור אותך לעד.

 

יהי זכרך ברוך.

תומר דגני