סצנה ראשונה:
אני בגיל גן חובה, מגיע לביה"ס "אילנות" מתוך שעמום של יום שישי.
בצורה טבעית לגמרי אני נכנס לכיתתו של אחי הגדול, שאומר לי בפעם
המיליון ללכת מכאן ושעוד שנייה המורה תגיע.
אני, דביק מתמיד, נשאר בכיתה.
המורה מופתעת בפעם הראשונה כשאומרים לה שמדובר באח של אורי,
אבל בפעמים הבאות היא כבר מתעלמת מהעניין.
סצנה שנייה:
אני ואתה מציקים לגליה בחדר ברח' דרך הים, הזה שמשמאל לכניסה.
אני רק בן 6 וזה אחד הזכרונות היחידים שלי משלושתנו יחד.
סצנה שלישית:
חוזר משעור ג'ודו ברמת-אשכול ומבצע עליך את התרגיל המסובך שלמדתי ושלתדהמתי גורם לך כאב.
אחרי כל המכות שספגתי ממך (כשאבא עומד בצד ואומר – נו באמת אתה הרי נהנה מזה") זה גורם לי סוג של עונג…
לפעמים, הייתי מגיע אליך מאחור כשאתה לא מוכן. היית לועס את השלט בצורה האופיינית לך, מה שהקנה לי יתרון.
סצנה רביעית:
אני וצנגוט חוטפים מכות במרכז וקוראים לך לבוא ולהציל.
הפעם למזלי אתה בצד שלי – מה שנקרא "מתעלה על עצמך ברגע האמת"… ניצחון גורף לכוחותינו עם נסיגת האויב.
סצנה חמישית:
ים, שווארמה חזן וריצות בספורטק עם קמינר – רגע לפני שאתה מתגייס.
רגעים אחרונים של דביקות מצדי כשזה עוד אפשרי.
ייאמר לזכותך שאתה לא מנסה להתנער ממני אפילו כשאני מתעקש להצטרף אליך ואל שירי לים.
סצנה שישית:
מבקרים אותך בחצרים במהלך קורס הטייס.
איכשהו אתה תמיד נראה מבסוט, תמיד בעניינים, ביס קטן מהאוכל שהבאנו ואתה מתמוגג לך מהנאה.
באיזשהו מקום היה ברור שתסיים את הקורס הזה…הכול נראה כל כך קל בזמנו…
סצנה שביעית:
בסופי שבוע כשאתה כבר פה, אנחנו הולכים לשחק כדורסל ברוממה עם יושפה, דורי , יוספידס והשטיינרים.
גם הם הולכים כמובן לסבול קצת במשחקים של הפועל עם צוצון ואבי…
אחרי התאונה, כשאתה כבר לא איתנו, ג'ובני רוסו מביא אליפות מול בית"ר
ואבי צועק: "זה בשביל אורי"!
סצנת סיום:
לא, זה לא סרט אמריקאי.
זה לא שהסוף כאן הוא לא טוב, אלא זה הסוף הכי רע שיש.
אני בכלל בדרך לאימון כדורסל כשקצין העיר ואשד נכנסים הביתה.
יש מצב שגם רוזנברג איתם ואולי אני כבר סתם מתבלבל…
פעם ראשונה שהעובדה שאני אח שלך עובדת לרעתי.
אני יושב על הספה עם חדו"א (הכלבה) על הרגליים ומחכה לא יודע כמה זמן לאמא ואבא שיגיעו.
אנחנו נכנסים לחדר שלך ואז אני רואה את אבא בוכה בפעם הראשונה בחיי ואת אמא רועדת.
אני חושב על גליה שתיסע את כל הדרך מהדרום הרחוק ותשחזר כנראה הרבה יותר סצנות איתך
ממני במהלך הנסיעה הזאת.
אז מה הופך סרט לטוב? הליהוק? העלילה? המשחק? הרגשת ההנאה שהוא מספיג בך?
או הסיום, זה שנותן את האקורד הסופי?
נתת את הופעת חייך אח יקר, אך בעידן של סרטים כל כך ארוכים, איך דווקא הופעתך נגמרה כל כך מוקדם?
אחיך תום.