יום שישי בערב. לפני רגע קל סיימנו את ארוחת שישי. חזרתי מטיול לפני יום, ואני אומר להורי ש"הבעיה שלי בהליכה היא שתמיד אחרי יומיים-שלושה יש לי כאבים בעקב שמאל". אמי שואלת "אולי יש לך דורבן ברגל?". אני אומר לה ש"מצחיק, אבל גם לאורי מנור היה דורבן ברגל". לרגע מופיע מבט מוזר על פניהם. כנראה שככה זה כשגם לחבר הכי טוב שלך קוראים אורי מנור. מיד אחר כך אני מנסה לשים את כל המשקל על עקב שמאל (בחוסר הצלחה ניכר, יש לומר), כדי לבדוק האם אכן יש לי בעיה בעקב, כשברקע מתחיל הפלאפון לצלצל. אני פותח את המכשיר ומביט במספר הלא מוכר. מהצד השני אני שומע את כרמלה, אמו של אורי, שמספרת לי על מכתב שאחד החברים מהקורס של אורי העלה לאתר ושאני חייב לקרוא. אמרתי לה שבדיוק היום ביקרתי באתר, אבל לא שמתי לזה לב. החלפנו עוד כמה מילים וניתקנו את השיחה. נכנסתי לאתר. בקטע שהחבר כתב מסופר על תסריט כלשהו שאורי הכין בשבילו בקשר למסיבת הסולו. ועל חוש ההומור שלו. ועל הצחוקים שהיו. וקצת גם על מד"סים מהקורס. ועל איך אורי השפיע על ההחלטה של אותו הבחור ללכת ללמוד קולנוע היום, 11 שנים אחרי.
האמת היא שהקטע לא חידש לי הרבה. זה נשמע כמו דבר נוראי לומר, אך אין זו אלא האמת. אדרבא, עצם זה שלא התחדש אצלי כלום אומר הכל. במהלך התקופה האחרונה נצטיירה בראשי דמותו של אורי במהלך הקורס. אין היא מסתמכת על היכרות אישית, לצערי, אלא על חתיכות מידע שנאספו. בעיני רוחי מופיע ענק עם לב לא פחות גדול, שנדחס בקושי רב לתוך התא בצוקית. בחור שנהג לתת שם לכל אדם וחפץ שנקרה בסביבתו ושמר בחרדת קודש על שנתו, פן נורית "8 שעות שינה" תידלק. אדם שייסד את המסורת של ארוחות יום א' בנווטי קרב ושהיה סוג של דבק חברתי ואיחד סביבו קבוצה שלמה של נווטים. אדם שתמיד שימש כנציג מול הפיקוד או הרס"ר, בתור אחד שיכל לדבר איתם בגובה העיניים (או קצת מעליהן…).
ואולי לא על זה צריך להסתכל. לא אני האדם המתאים לספר מי היה אורי מנור במהלך הקורס, בייחוד כאשר בטוח אני כי כל אחד מחבריו לקורס יצבע את התמונה שצוירה בראשי באופן לא פחות טוב, ומעבר לכך – באופן כמעט זהה.
לכן, אורי, אנסה להתמקד בשארית הדף שנשארה לי במה שהותרת לנו מאז שקרן האור האירה את הר הקללה:
במה מלאה בחברים למגמה שמספרים חוויות מהקורס במלאת שלוש שנים לתאונה, כשצופים בהם מהקהל לא מעט אנשים. אתר אינטרנט שפועל ומתוחזק, גם 11 שנה אחרי (ואין זה דבר טריוויאלי), שעדיין נכנסים אליו אנשים שהכרת, וגם שלא, על מנת להדליק נרות זיכרון. ארוחות יום א' בטייסת נווטי קרב, מסורת שקיימת כבר 13 שנה מאז שאתה החלת בה. טורניר כדורסל שרץ מדי שנה בבית הספר הריאלי, וחברים מזדקנים מהקבוצה, הקבוצה שלך, שגם בגילם המופלג עדיין באים לתת הופעה. כל שנה. השארת חבורה של נווטים שזוכרת ולא שוכחת. שבאה לאזכרות, ששומרת על קשר עם המשפחה, ששמחה לשתף פעולה ולעזור לשפוך עבורי קצת אור על מי היית, אורי מנור.
אך אל נא תחשוב לרגע שזה מסתכם בכך. בטוח הנני כי השארת גם כל מיני חורים במקומות משונים. חור בעמדות 4-5 באחת מקבוצות הכדורסל שוודאי היית משחק בה היום. חור גדול בתא האחורי בבז, או במטוס אחר, אולי F-16 אם היית משכיל להיכנס אליו, שלא ברור כמה אנשים יכולים למלא. ולפי מה שלי יצא לראות, השארת חורים, ליתר דיוק חללים פתוחים הממאנים להיסגר, אצל האנשים שסבבו והכירו אותך.
ככה זה כשאתה ענק חריג בנוף המקומי.
ככה זה כש"לב רחב" זה מוטיב חוזר לגביך.
ככה זה כשהיית, ועודך עבור לא מעט, אורי מנור.
דמיינו לכם בחור מרשים, 1.98 מ' גבוהו, לובש מדי א' מהסוג הישן. החולצה מונחת כך שמעט מכתף שמאל חשופה. על הכתפיים דרגות סג"מ, ובצד שמאל של החולצה מונחות כנפיים כסופות – כנפי נווטים. מתחתיהן, על הכיס, סיכת נווטי קרב מהדור הישן – סיכה עם רקע אדום כהה שכזה, לא כמעט כתום כפי שקיימות היום. על הראש כובע קסקט עם סמל זוהר של חיל האוויר. והפנים. זוג עיניים שמישירות מבט למצלמה, וחיוך גדול, כזה שחושף שתי שורות של שיניים. עליו תלבישו את כל שנאמר עד כה. בשארית המקום שנשארה – בין הכתפיים הרחבות לאופי הייחודי, נותר לנו רק להצטער על כך שאנו נאלצים לדמיין את כל זאת.
יהי זכרו ברוך
גל גילברט