Blog

מכתב לאורי | אריאל

תמיד היינו במסלולים כמעט מקבילים לחלוטין: אתה היית בריאלי מרכז ואני באחוזה, אתה בהפועל אני במכבי. הדרבי בכיתה ו׳ היה אחד המפגשים הראשונים שלנו: רבים בוודאי יתפלאו לשמוע שאז היית יחסית נמוך ואפילו קצת שמנמן. שנה לאחר מכן כבר היה דיבור על מנור שנהיה מפלצת. אני זוכר ממש כמו היום את רן פדות, מספר על הפלא מהמרכז שצמח ב 15 ס״מ והתחיל לעבוד בחדר כושר.

שנינו היינו במגמה ריאלית אבל על אף הערבובים התכופים מעולם לא יצא לנו להיות באותה כיתה. גם מעגלי החברים היו קרובים אבל אף פעם לא היינו ממש באותה חבורה. זה המשיך בצבא – אתה בטיס ואני בתותחנים.

המסלולים שלנו הצטלבו בנבחרות הכדורסל של בית הספר. חלקנו רגעים ספורטיביים נדירים, בהם היינו חלק מנבחרת שחוללה ניסים, חזרה ממצבים בלתי אפשריים וזכתה בתארים. היו אלה הישגים שנבחרת עם ענק אחד ו-4 גמדים שרצים סביבו לא הייתה אמורה להשיג, אך עשינו הכל יחד, באמת כנגד כל הסיכויים. אותם ניסים ספורטיביים גרמו לי להאמין שהכל אפשרי, שאף פעם אסור לוותר ולהיות אופטימי בכל מצב. עד היום אני מחפש חלקיק קטן מההרגשה הזו על המגרשים.

עם זאת, למרות המסלולים הכמעט מקבילים, ההשפעה שלך עלי הייתה גדולה ומשמעותית יותר מכל החברים האחרים. החל מאותו יום נורא, שגם אותו אני זוכר ממש כמו אתמול למרות שכבר חלפו להן 20 שנה, חיי השתנו מהקצה אל הקצה. באותו רגע הבנתי שלא תמיד המחר מגיע. זוהי תובנה שמלווה אותי מאז בכל החלטה חשובה, בכל צומת מרכזי וגם ברגעים היותר טריוויאליים של החיים. לפעמים אני מצליח להיות קצת יותר סבלני, קצת פחות קטנוני, כי לא תמיד מגיע המחר.

הפגישה האחרונה שלנו הייתה ביום ראשון, שלושה שבועות לפני הראשון במרץ 1998, ברכבת מרכז בחיפה. כל אחד מאיתנו היה בדרך לבסיס שלו, אתה סיפרת שעוד 3 שעות אתה באוויר. מאז שום דבר כבר לא נשמע הגיוני, שום דבר לא היה ניתן לעיכול או להבנה כלשהי. גם היום, לאחר שני עשורים, אי אפשר להבין או להכיל, ממש כמו שזה היה באותו יום. בעשרים שנה קצת למדנו, קצת התבגרנו והשתנינו, אבל עם זה ממש אי אפשר להתמודד.

אנחנו ממשיכים להיפגש מדי שנה בטורניר לזכרך בבית הספר. הכל משתנה מסביב, אבל התמונה שלך עדיין נשארת כפי שהיית, כפי שאנחנו זוכרים אותך: טוב לב, שמח, מאושר.

תמיד נאהב אותך.

תמיד נזכור אותך.