לזכרו של אורי מנור ז”ל | סיפור השכול של כרמלה מנור מחיפה

כרמלה מנור (אלבום אישי)

מתי ואיך שכלת את בנך?

“אורי נהרג בטיסת אימונים ב-1/3/1998. את שנת 1998 הייתי רוצה למחוק מחיי ומזיכרוני” אומרת מנור ומוסיפה “בינואר 1998 חגגתי יום הולדת 50 עם ילדי וביניהם אורי וחברתו שירי.

ב-1 במארס 1998 אורי נהרג. 7 חודשים אח”כ נפטרה אמי, בגיל 78 (אני בת יחידה), באותה שנה הפסקתי לבייץ, הפסקתי לצייץ (לשיר), חליתי, מקום העבודה שלי נסגר ויצאתי לפנסיה מוקדמת. אורי נהרג בג’ באדר, פורים. כשאומרים לי “משנכנס אדר מרבין בשמחה” אני תמיד שואלת: אם אני צריכה לשמוח באדר א’ או באדר ב’. גם את פורים מחקנו מהלוח שלנו.”

מה עשה לך השכול והאבדן

“הרבה עצב, הרבה כאב. מעבר לכאב הנפשי גם הרבה כאב פיזי ומחלות. התלות בין הגוף והנפש הוכיחה את עצמה, כמעט מיד אחרי האסון. החיים עם השכול ולצידו לימוד אותי  דברים שלא נזקקת להם קודם לכן.

אם הייתי לפני כן טיפוס רציונלי וראליסטי, הרי שפתאום נזקקתי לספרות של הדור החדש, המספקת סיפורים מסוג אחר. פניתי למתקשרות למיניהן, חיפשתי תשובות וסימנים בכל מקום.

התחלתי לצייר, בסמוך למותו של אורי. הציורים מכאן ואילך נשאו את החתימה “אימא של אורי”. גם נושא הציורים נסב סביב השכול, ההיעלמות, האנטנות, חווית הקטיעה. לקח הרבה זמן להבין שאני אימא לשני ילדים נוספים ועלי להיות שם בשבילם גם כן. השכול גם לימד אותי לקבל בפרופורציות את תופעות החיים השונות. דברים רבים מתגמדים ונעשים בלתי חשובים בעליל. הכאב הוא טוטלי.”

זוכרת את היום שהודיעו על מותו

“היום בו הודיעו על מותו לא יישכח לעולם, כנראה, על פרטי פרטיו. הייתי במקום עבודתי (חברת אלסינט לציוד הדמיה רפואי), בעלי היה בעבודתו, בתי גליה התחתנה 7 חודשים קודם לכן וגרה בביתה בדרום הארץ ליד יער יתיר, בני הצעיר תום בן ה-15 היה בבית עם עוד 2 חברים. התכוננו ללכת לאימון כדורסל, לפתע צלצול בדלת, חבורת מלאכי “רעים” במדים. הילד בן ה-15 שואל אותם: “מה קרה”?
עונים לו: “תשלח את החברים שלך הביתה ואז נספר לך…”

בודדו אותו ואז כשהיה לבד אמרו לו: “אח שלך נהרג”.
שאלו אותו: “איפה אימא, איפה אבא, איפה הם עובדים”?

כך הגיעה המשלחת אל מקום העבודה של בעלי ואח”כ באו אלי. אני הייתי בשיחה אצל מנהל המחלקה (שקרא לי כי כבר קיבל הודעה על כך). דיברנו על קורס לטיפול בתנאי לחץ (נושא שהיה מאוד פופולרי בימים ההם) ואז פתאום הופיעה משלחת אנשים במדים בקצה החדר. המנהל שלי אמר: “הם באו אליך”. לא הבנתי.
אמרו לי: “גב’ מנור, אנחנו מצטערים להודיעך כי הבן שלך נפל ליד שכם”.
אמרתי להם: “הבן שלי בחיל אויר, הוא לא ליד שכם”. הלב מסרב להאמין.
אך באותו רגע הציץ בעלי מעבר לכתפיהם של בעלי המדים ואמר לי את הנורא מכל: “זה נכון. אורי נהרג”.”

איזה מין בחור הוא היה?

בחור יפה, חכם, רגיש, חוש הומור נדיר. לחבריו בקורס הטיס המציא שמות חליפיים מצחיקים המשרתים אותם גם היום 22 שנים אחרי.
אורי היה רומנטיקן שאין שני לו. חברתו שירי זכתה לארוחות ערב לאור נרות, לטיולים בארץ ובעולם ביחד. בתקופת הצבא, כשאורי חזר לחופשות מקורס הטיס, ושירי למדה אז בפקולטה לארכיטקטורה, היה מבקש ממני להכין דברים טובים למאכל, כי שירי במעבדה בפקולטה והוא רוצה להביא לה “משהו קטן” לאכול.

אורי היה אח אוהב. בביה”ס היסודי ובמשחקי הכדורסל היה אחיו תום (הצעיר ממנו בשש שנים) נדחף ו”נדבק” אליו. כבוד גדול היה בשכונה להיות ‘אח של אורי’. גם גליה שהייתה מבוגרת מאורי ב-4 שנים, זכתה לכבוד גדול בביה”ס היסודי “אילנות”  שבו למדו, מפני שהייתה ‘אחות של אורי’.”

איך שינה השכול את משפחתכם?  איך הייתם קודם ומה זה עשה לכם?

לנו, כהורים, השכול הכניס הרבה עצב. תמיד אמרתי כי שתי ציפורים שבורות כנף לא יכולות לעשות מעוף טוב יותר. כל אחד נעשה רגיש יותר, לא תמיד קשוב יותר, נעשה כואב יותר. האחד רוצה להזכיר ולדבר “על” והשני – לא מסוגל. לפעמים  זה גם הפוך.

שולחן החגים חסר מאוד. בחופשות המשפחתיות, גם כשכולם נהנים ושמחים, אורי הוא הנעדר הנוכח מאוד בלבבות של כולנו. מאידך, אנחנו מודעים מאוד לכך שמשפחתנו קטנה מאוד ועלינו להיות מלוכדים ומאוחדים, לדאוג האחד לשני.”

האם ראיית עולמך השתנתה בעקבות השכול?

אולי נעשיתי יותר אמפתית לכאבם של אחרים, לסבלם של אחרים. פעם נחשבתי לביקורתית מאוד ו”מכסחת”. נדמה לי שזה קצת התרכך, אני מקווה לפחות. היו זמנים שחשבתי שהכול או שחור או לבן. היום אני יודעת שיש עוד הרבה מאוד גווני ביניים בסקלה הזו.

כשיודעים איזה קורבנות מקריבים הילדים הצעירים שנופלים והוריהם השורדים, לומדים להעריך יותר את הדור הצעיר של המתגייסים ואת המחיר שאנו משלמים כדי שתהיה לנו מדינה משלנו.”

איך התמודדת עם האבדן?

“משפחות השכול מקבלות הרבה מאוד תמיכה ממשרד הביטחון. לא משאירים אותנו לבד. בתחילה, הייתה זו עובדת סוציאלית של משרד הביטחון שהגיעה כל שבוע לביתנו לשיחות.
קצינת הנפגעים של חיל האוויר התייצבה גם היא, בתחילה – אחת לשבוע ואח”כ בפרקי זמן ארוכים יותר.
כשנה וחצי אחרי האסון התחלנו לקחת חלק בקבוצת תמיכה להורים שכולים. הקבוצה התקיימה במשרד הביטחון בחיפה, בהנחיית שני פסיכולוגים. בקבוצה פגשנו הורים שכולים אחרים, אשר ילדיהם נהרגו בנסיבות אחרות. הייתה הרגשה של שותפות גורל. כשהסתיימה הקבוצה התחלתי ללמוד באורנים קורס “הנחיית קבוצות” במסגרת ביה”ס להורים. זמן מה עסקתי בזאת.

בסופו של דבר, הולדת הנכדים הוסיפה לנו הרבה כוח להתמודדות הזו. אנחנו מנסים לדבוק ב”יש” ולא להסתכל על ה”אין”. ה”אין” הוא בכל זאת מלווה קבוע בחיינו, בין אם נרצה ובין אם לא.”

מה עובר עליך בכל יום זיכרון?

“כאבי הבטן מתחילים תמיד הרבה לפני יום הזיכרון. הרי יש לנו את יום ההולדת, יום הפטירה, יום הזיכרון, היום שבו אנחנו פוגשים את כל חבריו הנווטים לטיול משותף (היום כל חבריו כבר נשואים בעלי 3-4 ילדים ומשמשים בתפקידים בכירים מאוד בחיל האוויר).

יש לנו את החגים ואת השבתות: מפה לבנה, נרות ויין וילד חסר. ביום הזיכרון לפני כמה שנים החלטנו שלא נלך יותר לבית העלמין. די להידחף בקהל של אלפים, לעמוד בשמש הקופחת ולהאזין לנאומים פוליטיים. מזה כמה שנים שחברינו וחבריו של אורי מוזמנים לביתנו ל”חיבוק עם הצפירה“. מגיעים כל שנה כ-100 איש הביתה. עומדים יחד בצפירה, מתחבקים. אח”כ יש תמיד איזה סיפור שלנו או של אחד החברים וכיבוד. בסיומו של יום הזיכרון אנחנו מותשים אבל שמחים על החברים שהגיעו והביעו. השנה בקשנו מכולם להיכנס לאתר ההנצחה האינטרנטי לזכרו של אורי, להדליק נר ולכתוב כמה מילים.

המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, מה הוא עושה לך?

“המעבר קשה לנו מאוד. כשאנחנו מוזמנים למסיבות של החבר’ה בערב יום העצמאות, אנחנו מתנצלים ומסרבים. הטקסים וכל המפגשים הנערכים סביב יום הזיכרון משאירים אותנו נטושים ובלי כוחות. גם קשה מאוד לשמוח. למחרת היום, ביום העצמאות עצמו, יש תמיד חברים שמזמינים אותנו לארוחת צהריים.”

האם עדיין טוב למות בעד ארצנו בעידננו?

“לא חושבת שאי פעם אפשר היה להתבטא בנוסח “טוב למות בעד ארצנו”.
מוות של אנשים צעירים אשר עוד לא טעמו כלום בחייהם, הוא תמיד מוות כואב ומיותר.
אין ספק שאורי הפסיד חיים שלמים, יכול היה להגיע רחוק, אנחנו הפסדנו והחברה כולה הפסידה. צר לי לומר שכנראה הרבה יותר נוח למות “באוהלה של תורה”. חוסר השוויון הזה מקומם אותי.”

יש לך יותר בקורת על אופן ניהול המדינה? במיוחד עתה בעת משבר הקורונה?

“בזמנו יצאתי עם הצבא למסע של “עדים במדים” לפולין. אחת המסקנות מהמסע הזה וממה שראו עיני היו: להתחיל להתנדב  ובה בעת – להפסיק לקטר על המדינה.
קל מאוד למתוח בקורת, אך ברור לי לחלוטין כי לא תמיד כל האינפורמציה מונחת לפנינו ולא תמיד הכול מובן.

לסיום, אספר סיפור קצר:

יום אחד סיפרו לי שיש מישהי שאמרה שמצאה במגירות שולחן הכתיבה של בנה (שנפטר בינתיים ממחלה בעת שירותו הצבאי) שיר שנכתב למחרת התאונה של אורי על הר-עיבל.

“מוקדש בהערצה לאורי מנור”.
מילים: אריאל גיא ז”ל | לחן, עיבוד והפקה: יותם ברונשטיין
(כדאי לשמוע את השיר המולחן באתר לזכרו של אורי)

בלהה
תגיד לי שזה חלום רע וכשאתעורר זה ייגמר,
תגיד לי שזה סיוט, שכולו בדיה ולא יותר.
תגיד לי שזה חלום בלהות, כי אם זה לא חלום
אז זו בלהה לאור היום.
גבוה מעל כולם –כך זכרתי אותך תמיד
עכשיו עלית להשקיף על העולם
ולנו השארת את אש הלפיד..
ואני רואה אותך בדמיוני ותמיד חיוך על פניך,
וכעת אתה איננו וחיוך אין, ולא אשוב לראותך בקרוב
ביג-מן…

והעולם מוזר, הפוך וחסר היגיון. השמים פתוחים ללא מיצרים וגבולות
ואתה משייט בתוכם מלא בטחון, וקרוב כל כך לשומע התפילות,
ובאחת קרס הבז המוכסף וצלל, אל אחת מצלעות ההר המקולל,
והגובה נמוג והיה כלא היה, ואל אור היום ושלוות החופה השקופה
מתפרצים המחשכים ואש הלהבה, ומקפדים את חייהם של
השניים שלפני דקה עוד היו בשמיים.

הלואי והיה זה סיוט אכזרי, ואתה שוב לא היית חסר,
אך אדע כי מציאות היא ולא חלום, כי בהקיצי משנתי,
הלילה הופך ליום. וכשזו המציאות – היום הופך לשחור משחור.
ואני כבר מתגעגע ומקווה, שאולי בכל זאת תחזור.