לאלה מילדינו אשר נרם כבה בטרם עת,
לאלה מחבריכם – אשר אינם עוד.
הוא היה יפה. הייתה לו נקודת חן על לחי שמאל. הוא אהב את החיים וכולם אהבו אותו.
בוגר ביה"ס הריאלי במגמת מדעים, סיים בהצטיינות יתירה. ספורטאי מצליח. 1.98 מ' של חן וחכמה.
כזה היה הילד שלי, שלך, שלו,שלך, שלנו, של כולנו. חבר שלכם, פקוד שלכם.
כמה דק הוא הקו המפריד בין "יש" לבין "אין", התאונה על הר-עיבל ב-1 במארס 1998, "חנית נאה "ביום ערפילי, מעונן ושתי התראות מזג אוויר – קטעה את הכול.
יומיים לפני כן, עוד הספיק לשכור דירה בת"א יחד עם חברים, לרקום חלומות עם שירי ואז… הכול נגמר. נפלה דממת קץ, זיכרונות קשים. את מעטפת הכאב עוד ניתן להגדיר, אבל איך נגדיר את הזעקה???
אנחנו מאבדים מישהו יקר לנו ונדרשים להתגבר על החורף הראשון בלעדיו, על האביב הראשון ושאר העונות, על ימי ההולדת שלו, שלנו, על כאבם של האחים, על חסרונו בשולחן החג, על הצעד הראשון של נכד…על הכול בעצם.
שקט, געגוע, עומק כאב, דברים שכבר אין למי לומר וציפייה: שולחן, מפה לבנה, לחם, יין, לאזאניה (שכה אהבת) – וילד שאיננו.
כל-כך היינו רוצים להגשים לך חלומות – לו רק ידענו מה הם. אפילו רק לחבק וללטף. פיגומי זיכרונות צצים, סיפורים שקפאו בזמן.
כולנו רוצים לעשות את הכול כדי למנוע תאונות עתידיות, אך אל נשכח: כבני אדם אנחנו עלולים להיות לפעמים עיוורים לדברים הנראים לנו כמובנים מאליהם. זוהי תכונה אנושית מוכרת.
הבה נהייה ערים לסכנות, למשימות, ליכולות כמו גם למגבלות שיש לכל אחד מאתנו.
19 שנים שאינך עוד אתנו. עשרים אלף מייל מפרידים בינינו עכשיו ואנחנו נושמים את אותו אוויר דחוס של טיסה במסלול משותף, אבל בלי הנווט שלנו.
שימרו על עצמכם וזכרו את חבריכם.