Blog

יום הזיכרון ט. ,106 לזכרו של אורי מנור ז"ל – אפריל 2022

אורי יקר,

לפני כשלושה עשורים נפגשנו,
שנינו תלמידי כיתה י"א בבית הספר הריאלי בחיפה. באותה  התקופה המפגשים בינינו עסקו רבות בנבחרות הספורט,
כשמעל כולם בלטת כסנטר נבחרת הכדורסל האגדית של בית הספר, אשר הצליחה מאוד בליגה בארץ ובטורנירים בחו"ל,
כולנו רצנו בין המשחקים ברחבי הארץ כדי לעודד ולצפות בכם מנצחים שוב ושוב.

אני זוכר אותך כעמוד תווך – כמובן שפיסית (של קרוב ל – 2 מטר), אך גם כעוגן חברתי וכחבר מופלא לשירי.

המבדקים לקורס טיס החלו, אז התחלנו להכיר טוב יותר אחד את השני.
עשרות מועמדים מהשכבה שלנו מתקבלים לקורס, ואני זוכר אותך נלחם בתוצאות מבדקי הירפ"א כדי שיצליחו לגייס אותך לקורס למרות בדיקות העיניים ולמרות הגובה (כי הרי איך תוכל להיכנס למטוס קרב במימדים כאלו.)…

התגייסנו – טירונות, צ'קים, שלב הבסיסי. שנה עברה – מגמת נווטים.
לאט, לאט התגבשה לה שמיניית הנווטים של קורס 135 . היית מוביל מובהק, הצלחת לטעת בנו, בנוסף למקצוענות, גם את הנאות החיים על מנת שנצליח לשרוד את העומס והלחץ בקורס. ייצרנו לעצמנו הווי מיוחד.
היה לנו ברור שכשצריך לטפל בסוגיה כלשהיא מול המפקדים נשלח אותך, כדי שיהיה מישהו שיסתכל עליהם לפחות בגובה העיניים…

התפתחנו בדרכנו המקצועית ובאהבה לטיסה הקרבית, צלחנו את הדרך הארוכה והתחרותית של הקורס יחד.
מסדר כנפיים – חמישה בוגרי הריאלי מסיימים יחד את הקורס, שנינו ביניהם – איזו הרגשה עוצמתית.

הגענו  לטייסות. אתה ל – 106 ואני ל – 105 . נפגשים כמעט כל יום באמצע הדרך בין חצור לתל-נוף ומנהלים שיחות עמוקות:
על חוויית הטיסה, על הטייסת, על החיים אחרי ההסבה.
שנינו  בינתיים מתחילים במקביל את הכשרות החנית בטייסות ומתחילים את דרכנו כסדירים מן המניין.
אתה מספר לי סיפורים מתובלים בחוש ההומור המיוחד שלך אותך על מעללי הסדיריה, על העבודה שלך כקצין ניווט ועל הדאגה שלך למשקיות עליהן פיקדת.
מתכננים לאן אנחנו רוצים להגיע, מנסים לתת סימנים במציאות לחלומות שלנו.

שכרנו יחד דירה בת"א. תאריך הכניסה נקבע – 1/3/98 .
יום שישי – יום של ניקיונות בדירה החדשה, תחושה של התרוממות רוח,
בסופו נסעת לכוננות יירוט ראשונה בטייסת, במחלף השלום נפרדנו (בדיעבד לאחרונה).
עוד הספקנו לדבר במוצאי שבת וקבענו להיפגש למחרת לתחילתו של פרק חדש בחיינו.

ואז – אתה, וקולטון, ו"קרן אור…"

ומאז – מה נותר?
כבר עשרים וארבע שנים שבית הספר הריאלי הוא עבורי מקום המפגש לטורניר הכדורסל על שמך ולשיחות עלייך עם תלמידי תיכון, ומשנה לשנה המעגל מתרחב – כולם רוצים לדעת היכן גדלת, מה הספקת לעשות, לומדים על כל מה שהותרת כאן אחרי לכתך.
טייסת 106 ממשיכה קדימה במלוא עוצמתה ותפארתה, אך נותרה בשבילי הזיכרון הטרי של אותו יום בלתי נסבל.
חבורת הנווטים נותרה קבוצה מגובשת, משפחותינו מכירים אותך אישית, ילדינו כאילו שגדלו על ברכיך הרחבות.

המשפחה היקרה שלך – כרמלה, סמי, גליה, תום וכל שבט מנור, שמאז אותו יום הפכה בן רגע למשפחתי ומלווים אותי בכל פרק בחיי, הם חלק מאותה החבורה, ואין שבוע שעובר בלי ברכה של סמי ל"חברים של אורי," קבוצה שכבר מזמן הפכה לדרך חיים.

ואנחנו – אנחנו, אורי, ממשיכים לנהל את שיחות העומק שלנו.
לעיתים במעומעם, לעיתים בחלום, אך אני תמיד מרגיש שאתה איתי בצמתי ההחלטה, בדילמות, במחשבות. אני יודע שאתה חלק ממני לעד. אני רק אמשיך להקשיב, להזכיר, לזכור ולהתגעגע…

איש גדול היית ואיש גדול תישאר.

אוהב המון, תומר ורד.